היסטוריה של המבחנים הפסיכומטריים

שורה של מדענים ופילוסופים מבריקים ובראשם בייקון, ניוטון (יסודות מכניקה ואופטיקה) אוילר (תורת הגלים), אמפר, גלטון (תורת החשמל), הולץ (ביולוגיה) ואחרים נטעו את הניצנים הראשונים של החשיבה הפסיכומטרית.

מטרתם המקורית של המבחנים הפסיכולוגיים הייתה למדוד את ההבדלים שבין אדם לאדם, בין תגובותיו של אותו אדם בנסיבות שונות. אחת הבעיות הראשונות שעודדה את התפתחותם של המבחנים הפסיכולוגיים הייתה בעיית זיהויים של מפגרים בשכלם.

עד למאה ה-19 בעלי פיגור שכלי הוזנחו על-ידי החברה ואף עברו התעללויות. השינוי בגישה, העלאת המודעות לבעיות של אנשים עם מוגבלויות והרצון של החברה המערבית המתפתחת להעניק לאוכלוסיה זו יחס אנושי זירזו את פיתוחם של המבחנים למדידת אישיות. פיתוח המבחנים היה אמור לתת מענה הולם לסוגיית הטיפול בבעלי הפיגור על-ידי מציאת אמות מידה אחידות לזיהוי המקרים ומיונם.

מחקרים ראשונים בתחום המדידה של HQ נערכו על-ידי מכון וונד, שבלייפציג, גרמניה, כבר בשנת 1879. אז, בערך, פורסם במגאזין "Brain" המאמר המדעי הראשון של פרנסיס גלטון "ניסויים פיסוכמטריים". פרנסיס גלטון היה ביולוג אנגלי והוא האיש שנחשב למייסד של תנועת המבחנים. הוא הניח שיש קשר בין יכולת החישה לבין האינטלקט. הגורם המאחד את מחקריו הרבים היה התעניינותו בתורשה של בני אדם. גאלטון האמין כי מבחנים לאבחון החישה עשויים לשמש אמצעי למדידת האינטלקט של הנבחן. גאלטון גם הבחין כי יכולתם של בעלי פיגור קיצוני לחוש בחום, בקור ובכאב היא בד"כ לקויה, והבחנה זו חיזקה את אמונתו כי היכולת להבחנה חישתית תהיה בד"כ גבוהה יותר בקרב האנשים האינטליגנטים יותר. גאלטון היה חלוץ השימוש בשיטות של סולמות הערכה ושאלונים וכן בשיטות של אסוציאציות חופשיות. תרומה נוספת של גאלטון הייתה פיתוח שיטות סטטיסטיות לעיבוד נתונים על הבדלים בין אישיים, בעזרתם גלטון הצליח בדיוק רב למדוד זמן תגובה של נבחנים לשאלות וטסטים ושונים.

בשנת 1884, בתערוכה הבינלאומית בלונדון, נציגי המעבדה האנתרופומורפית הציעו למבקרים להשתתף במבחנים פסיכומטריים להערכת ה-HQ. הניסויים הללו המשיכו במספר אוניברסיטאות באירופה. מטרת הניסויים הייתה להעריך את רמת ה-HQ של הנבחנים. תיעוד תוצאות המבחנים ושיטות ההערכה נשמרו בקפידה עד עצם יום הזה.

בתחילת המאה הקודמת, בין השנים 1905-1908, חוקר צרפתי בשם בינה פיתח שורה של מבחנים לזיהוי פיגור שכלי אצל ילדים. המבחנים האלו העריכו את הגיל האינטלקטואלי של הנבחן ביחס לגילו הביולוגי וגם הם היו מבוססים על השיטה הפסיכומטרית. לבינה מייחסים את המושג Mental Age (הגיל המנטאלי, השכלי). המבחנים של בינה היו אמורים לזהות את שלבי ההתפתחות של הילד ולהשוות את גילו "השכלי" לגילו "הכרונולוגי". יחד עם חוקר בשם סימון, פיתח בינה סולם בינה-סימון הראשון. סולם זה כלל 30 בעיות ומבחנים ברמת קושי עולה.

המבחנים בדקו שורה של תפקודים, שלדעת בינה היו המרכיבים העיקריים של המשכל. בסולם זה נכללו גם מבחני חישה ותפיסה, אך – שימו לב – כבר הופיעו תכנים מילוליים בולטים – מה שעם השנים הפך להיות חלק של החשיבה המילולית במבחנים היום. בינה גם טבע לראשונה את המונח מנת משכל, שאז התפרש כיחס בין הגיל השכלי לגיל הביולוגי. ב-1916 בינה פרסם את הספר "הערכה של אינטליגנציה אישית". ספר זה תורגם כמעט מיידית לאנגלית על-יד חוקר בשם טרמן. צורתו המוכרת של מבחן רב-ברירה פסיכומטרי התלבש בימי מלחמת העולם הראשונה.

ב-1917 תלמיד של בינא וטרמן, חוקר בשם ארטור אוטיס, מציע לעבור למבחנים רב-ברירתיים. עיקר השימוש במבחנים הללו נעשה על-ידי ממשלת ארה"ב לצורך מיון מתגייסים לצבא וקידום המועמדים לתפקידי פיקוד וקצונה. יש להבהיר, כי אוטיס לא היה זה, שהמציא את הבחינה הרב-ברירתית, אך הוא היה זה, שנתן למבחנים הפסיכומטריים את צורתם הרב-ברירתית.

הבחינה הפסיכומטרית בישראל

בארץ, מחקרים פסיכומטרים ראשונים בוצעו עוד בשלהי שנות ה-40 של המאה הקודמת על-ידי זאב שרעבי, לואי גוטמן, אברהם בלום ומרדכי אירן (מכון "הדסה").

בדומה לארה"ב, המבחנים הללו עניינו בראש ובראשונה את צה"ל והשימוש שיוחל להם היה זהה לזה של הצבא האמריקאי – היינו – מיון מתגייסים.

באותה התקופה בערך פותחו על-ידי חוקר בשם אקסנר מבחני האישיות המבוססים על הקריאה של כתמי דיו ופרשנות של הנתונים בידי פסיכולוג-מראיין. הסדרה של המבחנים הללו הייתה אמורה ליתן אפיון פסיכולוגי של המרואיין.

במגביל להתפתחות מבחני המדידה, עלה הרעיון להשתמש במבחנים פסיכומטריים כבחינות כניסה לאוניברסיטאות. האוניברסיטה הראשונה, שבשנות ה-60 של המאה הקודמת השתמשה בבחינה הפסיכומטרית כבחינת כניסה הייתה האוניברסיטה העברית בירושלים.

ב-1983, בתמיכה וסיוע של האוניברסיטאות בארץ, הוקם המכון הארצי לבחינות ולהערכה. מאז, הבחינה הפסיכומטרית הפכה למבחן כניסה רשמי ואחיד למוסדות להשכלה הגבוהה בישראל. מחקרים מקיפים מוכיחים כי השילוב בין תוצאות מבחני הבגרות עם ציון הפסיכומטרי מאפשרים מיון טוב ואיכותי של המועמדים לאוניברסיטאות.

הבחינה הפסיכומטרית תרמה לשיטתיות הליך הקבלה. החל משנות ה-80 כמות הסטודנטים באוניברסיטאות גדלה משנה לשנה ובחינה אחידה אפשרה ליתן מענה לצורך הגובר של מערכת החינוך במיון מועמדים. אנונימיות ובדיקה ממוחשבת של הבחינה עזרו למנוע משוא פנים וניטרלו כל אפשרות לשקילת שיקולים זרים בבחירת הסטודנטים. בהירות וחד-משמעיות של תוצאות הבחינה, נגישותה של הבחינה, תרמו למיון איכותי מאוד של הנבחנים.

לא תמיד סטודנטים קיבלו את תוצאות הבחינה. עד 1985 תוצאות הבחינה נשלחו אך ורק למוסדות עצמם, ולא לנבחנים. אפילו אם ביקשו, הנבחנים לא יכלו לדעת את ציונם. אחרי שורה של בירורים משפטיים, סטודנטים השיגו את מבוקשם (בטענה מוזרה מעט, אך היא התקבלה: "הרי הסטודנטים הם אלה, שמשלמים בעבור הבחינה, על כן הם זכאים לדעת את תוצאותיה").